ריבועים. תאנים. פירורים.

זה התחיל כשהייתי ילדה, בת 10 או 12, כשחיכיתי שההורים שלי ייצאו מהבית לסידורים ולעניינים שלהם וישאירו אותי לבד.. ובגלל שאחותי הגדולה אילנה הייתה אחראית על המאפים והפינוקים, חיכיתי שגם היא תיעדר מהבית. וכשזה סוף סוף קרה, אהבתי לעיין, שוב, בספר עוגות לכל עת של נירה שויאר, שעדיין נמצא בבית הוריי, מוכתם, משומש מאוד במצב טוב. הלוואי על כל הספרים. התיישבתי לשולחן הפורמייקה במטבח (שתאם את הארונות, כמובן) עם הספר, קוראת שוב, איך מכינים נשיקות, בצק פריך או שמרים, שוב מסתכלת וחוקרת את התמונות היפות, שואלת את עצמי למה יש מתכונים שאין להם תמונה, ושוב מתבאסת מזה. מעיינת ובודקת לפי המתכון שהתחשק לי, מה יש במקרר או בארונות המטבח וכמה זמן יש לי. רציתי לאפות משהו ולהרגיש גדולה. להחליט בעצמי כמה קצפת להשאיר על המקצפים בסוף (כדי ללקק אותם, אלא מה?), כמה סוכריות צבעוניות נכון לפזר מעל עוגה, או כמה באמת שוקולד צ'יפ צריך להוסיף לבצק עוגיות.. ואני? בסה"כ נדיבה 🙂 רציתי בעיקר להפתיע עם משהו טעים שהכנתי לבד. להוריד לחברים שמשחקים בחוץ, להניח על שולחן המטבח, כאילו בנונשלנטיות ולהוסיף לעצמי עוד התגנבות/התנסות במטבח.

הכי זכור לי שאהבתי להכין פיצה זריזה במחבת על הגז, שיצאה מדהים. עד היום אני אוהבת טעם של רסק עגבניות וזה מייד זורק אותי אחורה בזמן. היו גם עוגיות חמאה ופקאנים אהובות, שהתמונה שלהן לא עשתה עמן חסד, וחיתוכיות ריבה, תמימות למראה שהתמכרתי אליהן ועד היום אני אוהבת להכין אותן בכל מיני גרסאות.

היום, אני כבר לא ילדה, אבל לא ממש השתניתי, לרשותי עומד מטבח שכולו שלי ולפעמים אני עדיין רוצה שישאירו אותי לבד בו. יש לי מדפים עמוסי ספרי בישול ואפייה מכל העולם, תנור כפול, מעבדים ומיקסרים, תבניות אפייה מכל הסוגים והצורות, ולא תתפסו אותי אף פעם בלי חומרי גלם להכנת עוגה או עוגייה.. חיידק האפייה והאובססיה לתמונות יפות לא יעזבו אותי כנראה. היום אני אופה ומבשלת למשפחה הקטנה שלי, ומצלמת לבלוג שאתם קוראים בו, ומידי פעם לחברות מזון שונות. מפיצה את המאפים לבני משפחה, שכנים וחברים ואת הריבות לעוגות ולעוגיות שלי אני מכינה לבד מהפירות של העצים בגינה. מחייכת לעצמי כשמידי פעם אני רואה את השם שלי תחת מתכון שהכנתי וצילמתי באתרים השונים ובמגזינים, וחולמת על ספר משלי, אולי פעם.. מי היה מתאר..? בטח לא אני, אני בכלל רציתי להיות עו"ד..

ועכשיו, מאוד מאוד חסר לי, במיוחד בימים אלו, המטבח של ההורים, הקטן, שכולנו תמיד אהבנו להצטופף בו.. לצחוק, לריב, לטעום משהו חדש או מוכר, להסתגר בו כשיש שיחה "חשובה" בטלפון, ובכלל, מהקפה/תה/שוקו של הבוקר עד השיחות בלילה.. משהו טעים תמיד התרחש שם. מטבוחה תמידית, מצטמצמת לה בסיר ענק ותמיד אחד מאיתנו היה מערבב מידי פעם, או "טועם" לראות שהכל בסדר, פיצוחים ואגוזים נקלים בתנור, שרק אבא היה מכין, צנצנות ענקיות של חמוצים על השיש, כמות כפולה של 'לחם בית' לארוחת ערב בשישי, כי אהבנו אותו גם לצהריים, ועוד ועוד.. הביחד הזה של כולנו מאוד מאוד חסר לי. גם כילדה ידעתי להעריך את זה מאוד, והיום אני הכי מתגעגעת.

אז מה עושים כשמתגעגעים? אפיתי לכם משהו היישר משנות ה 80 שלי, ריבועי ריבה מבצק נמס ממש, גם לתחתית וגם לפירורים, בלי מיקסר! הכנתי גם ריבת תאנים משגעת בקלות, אבל ריבה קנויה תהיה נהדרת גם! בספר קראו להן חיתוכיות. ואתם? מה אהבתם בילדות? מה הכנתם? ספרו לי..